| הפרק הזה יהיה בביאור
כמה בחינות הפרק הם בענין יראת חטא ראשונה צריך
לירא שלא יבא לידו שום חטא אפילו בשוגג, והטעם
מפני היות הנפש הויה דקה ורוחנית אצולה ממקום גבוה
כל דבר שיפגום האדם אפילו שוגג מחשיך הנפש, והוא
כמשל השופך על בגדיו הלבנים והנקיים קיתון של שמן
או של דיו אפילו שוגג, שהכתם מחשיך הבגד ההוא, ועל
זה אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ט, ח), בכל עת יהיו
בגדים לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. והחמירו על זה
ואמרו בתנחומא (פ' ויקרא) הובא בילקוט (פ' ויקרא
קכג) בפסוק (ויקרא ד, ב) ונפש כי תחטא בשגגה, משל
למה הדבר דומה לשני בני אדם שחטאו על המלך אחד
קרתני ואחד בן פלטין, ראה ששניהם חטאו חטא אחד,
פינה לקרתני ונתן לבן פלטין איפופוסין, אמרו לו
בני פלטין שלו שניהם חטאו חטא אחד, לקרתני פנית
לבן פלטין נתת איפופוסין, אמר להם לקרתני פניתי
שאינו יודע נימוסי מלכות, אבל בן פלטין בכל יום
ויום הוא עומד עמי ויודע נמוסי מלכות, וחוטא, אף
כך הגוף קרתני, (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלהים את
האדם וגו' והנפש בן פלטין מלמעלה, (בראשית) ויפח
בפאיו נשמת חיים, ושניהם חוטאים, לכך הכתוב מתמיה
נפש כי תחטא, מהו בשגגה מכל מצות, ללמדך שכל החוטא
בשוגג כאלו עבר על מצות ה', וכן הוא אומר (במדבר
טו, כב), וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות, ואומר
(תהלים יט, יג), שגיאות מי יבן וגו' גם מזדים חשוך
עבדך, שגגת תלמוד עולה זדון, עכ"ל לעניננו. הרי
בפירוש שהעונש לנפש מצד שהיה בן פלטין בן היכל
המלך העליון ויודעת נמוסי מלכות שהיא התורה
שמלמדין אותה קודם בואה לעולם. ומה שאמר בכל יום
ויום הוא עומד עמי, שבכל לילה הנשמה עולה למעלה
להגיד על מעשה האדם, וכדפירשו ז"ל משוכבת חיקך
שמור פתחי פיך, וכפי זכותה כך רואה למעלה, ומלמדין
אותה כמו שנאריך בזה לפנים בעזרת ה'. ואפשר לומר
עומד עמי על עסק התורה שהקורא בתורה עומד עם הקדוש
ברוך הוא, כענין מה שפירשו ז"ל על (איכה ב, יט),
שפכי כמים לבך נכח פני ה', הקורא ושונה הקדוש ברוך
הוא יושב כנגדו וקורא ושונה עמו וכו', ומצד זה
יודע נמוסי מלכות, וראשון נראה לי עיקר. ולפי דברי
המדרש הזה אין לגוף עונש. ויש חולקים עליו במדרש
ויקרא רבה ואומרים, שהנשמה והגוף שניהם נענשים
כאחד, והביאו לזה משל החיגר והסומא, ועל זה נאמר
(תהלים כ, ד), יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין
עמו, יקרא אל השמים מעל להביא את הנשמה, ואל הארץ
להביא הגוף, ואחר כך לדין עמו. וכן פירשו גם כן
רבותינו ז"ל (סנהדרין פרק חלק צא, ב), נראה היות
סברא זו יותר מוסכמת: |
