ה. אהבת
הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם
ביחוד. ואהבת כל העמים כולם ח), חפץ עילוים
ותקומתם הרוחנית והחמרית, והשנאה צריכה להיות רק
על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי-אפשר כלל לבא לידי
רום-הרוח של "הודו לד' קראו בשמו הודיעו בעמים
עלילותיו" ח*) בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש,
להיטיב לעמים כולם, לשפר את קניניהם, לאשר את
חייהם. תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא
ט) לחול על ישראל. בכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה
י), הרינו יודעים ברור שהכונה רק על הרשעה, שהיא
מרתקת בחזקה את האיגוד של עמים רבים, גם בהוה
וביחוד בימים מקדם שהיתה זוהמת העולם יותר מסואבת
יא). אבל עלינו לדעת כי נקודת חיים, אור וקודש,
תמיד לא זזה מהצלם האלהי שנחנן בו האדם בכללו,
וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו, וגרעין
קודש זה ירומם את הכל. ומתוך נקודת-חיים זו אנו
חפצים את העילוי הגמור שיחול בעולם, את אור הצדק
והמישרים, המתאחד עם ההוד והתפארת, עם הגבורה
והנצח, והשלמת היצור כולו, והאדם וכל אגפיו
בתחילה. ואת הנשמה הפנימית המונחת בעומק הדעת של
כנסת ישראל, שברוח ד' עלינו הננו הולכים ומעוררים
אותה לחיים מעשיים ורוחניים.
ו.מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים היא כוללת את כל
הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא
עם ולשון, ואפילו עמלק אינו נמחה כי-אם מתחת השמים
יב), אבל ע"י הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב יג),
אשר הוא מעל לשמים יד), ונכלל הכל באהבה העליונה
טו), אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה ליחוד נשגב
זה. |
